יש רגע של שחיקה בעבודה אצל מנהלות שכל אישה בתפקיד בכיר מכירה מקרוב. את חוזרת הביתה אחרי יום שלוקח ממך הכול, מישהו אומר לך את פשוט צריכה לנשום עמוק, ואת מחייכת בנימוס, אבל בפנים משהו קטן מתקומם.
כי את יודעת שזה לא זה, ושבע בבוקר מחר את שוב שם.
בשנים האחרונות צמחה תעשייה שלמה סביב המילה חוסן. אפליקציות נשימה, סדנאות מיינדפולנס, הרצאות על גבולות, ערכות של תה מרגיע. חלק מזה מצוין.
אני עצמי מלמדת ויסות אנרגיה ומאמינה בו בכל ליבי. אבל יש כאן טעות שקטה שמחזירה נשים חזקות שוב ושוב לאותה נקודה, ואני רוצה לומר אותה ברור.
חוסן זה לא היכולת לסבול יותר. חוסן זה היכולת לזהות מה שוחק אותך ולשנות את המבנה בזמן.
המילה "חוסן", כפי שהיא משמשת היום, הפכה כמעט למילה נרדפת ל"עמידות". תחזיקי מעמד. תספגי עוד. תהיי חזקה. אבל זו בדיוק ההגדרה שרק מגבירה שחיקה בעבודה אצל מנהלות במקום לעצור אותה. כי היא שמה את כל האחריות עלייך ומשאירה את המערכת בדיוק כפי שהיא כי היא שמה את כל האחריות עלייך ומשאירה את המערכת ששוחקת אותך בדיוק כפי שהיא.
מעבר למיינדפולנס מה המחקר באמת מצא על שחיקה בעבודה אצל מנהלות
ב-2025 פורסמה מטא-אנליזה גדולה בכתב העת Scandinavian Journal of Work, Environment & Health. החוקרים (Dannheim ועמיתים) אספו 25 מחקרים על התערבויות לניהול סטרס שכוונו במיוחד למנהלים ,יותר מ-2,400 מנהלים ומפקחים.
אלו בדיוק סוג התוכניות שכולן מבטיחות לפתור מצבים של שחיקה בעבודה אצל מנהלות בארגונים שונים.
התוצאה מפוכחת ומשחררת גם יחד: ההתערבויות האלה עובדות , אבל האפקט הכולל שלהן קטן. כן, נמצא שיפור מובהק בבריאות הנפשית. כן, במקצת מהניתוחים גם תוצאות ניהוליות השתפרו מעט. אבל "קטן" הוא מילת המפתח.
סדנה אחת או אפליקציית נשימות אינן פתרון קסם. הן יכולות לעזור , אבל הן לא מחליפות שינוי בעומס, בסמכויות ובתרבות.
שימי לב מה זה אומר. מדובר בכלים הטובים ביותר שיש לתעשיית הרווחה להציע, נבדקו בקפידה על אלפי מנהלים , והם מזיזים את המחט רק מעט. לא כי הכלים גרועים. אלא כי הם מטפלים באדם, ומשאירים את המבנה שיצר את הבעיה נוגע ולא נוגע.
למה פלסטר לא סוגר שבר האמת שמאחורי סדנאות מיינדפולנס לעובדים
דמייני שאת שוברת יד, ומישהו נותן לך משכך כאבים מצוין. את תרגישי טוב יותר , באמת. אבל אם היד עצמה לא מקובעת, הכאב יחזור בכל פעם שהתרופה תדעך. תרגילי נשימה בלי שינוי בעומס העבודה הם בדיוק זה: משכך כאבים איכותי על שבר שאיש לא מקבע.
המבנה שיוצר שחיקה בעבודה אצל מנהלות בנוי מכמה קירות כבדים כמו: זמינות אינסופית שלא נותנת למערכת העצבים אף רגע לדעת שהיום נגמר; ציפייה להיות חזקה, רגועה ותומכת בכל שעה , בלי שמישהו תומך בך בחזרה; חלוקת אחריות שמונחת כולה על כתפייך; ולעיתים גם מנהיגות שמעלייך שגובה מחיר יומיומי. אף נשימה עמוקה לא מזיזה אף אחד מהקירות האלה.
וזו בדיוק הסיבה שכלים אישיים לא תמיד מספיקים כדי למנוע שחיקה בעבודה אצל מנהלות לאורך זמן. אותן נשים לא נכשלות אלא פשוט מנסות לרפא משהו שדורש שינוי מערכתי עמוק יותר.
חוסן אמיתי דורש התמודדות עם עומס בעבודה ולא רק נשימות עמוקות
החוקרים לא הסתפקו באבחנה. הם הצביעו על מה שכן משנה: לא כלי בודד, אלא תוכנית שמשלבת רבדים. וזה בדיוק ההבדל בין פלסטר לבין ריפוי:
- זיהוי מדויק של גורמי הלחץ הייחודיים לתפקיד שלך לא סטרס באופן כללי, אלא מה שוחק אותך ספציפית.
- כלים אישיים לוויסות רגשי ולמיינדפולנס , אלה נשארים חשובים, אבל כרובד אחד ולא כפתרון יחיד.
- הגדרה מחדש של גבולות זמינות , חלונות זמן שבהם אף אחד לא מצפה למענה, והמערכת יודעת זאת.
- תכנון עומס וסדרי עדיפויות , שינוי בכמות ובחלוקה, לא רק בקצב.
- שינוי בדפוסי העבודה עצמם, לא רק הרגעה זמנית אחריהם.
- תרגול לאורך זמן עם מעקב לא סדנה חד-פעמית שנשכחת בעוד שבוע.
- והכי חשוב: התערבות במקביל בשלוש רמות האדם, הצוות והארגון.
שימי לב שהרובד האחרון הוא זה שתעשיית הרווחה הכי אוהבת לדלג עליו. קל למכור אפליקציה. קשה יותר לבקש מארגון לשנות את התרבות שלו. אבל בלי הרובד הזה, כל השאר הוא תחזוקה של בעיה שלא תיפתר.
איך ליצור פיתוח חוסן ארגוני שמשנה את המבנה ולא רק את העובד
אם את מנהלת ומרגישה שחוקה למרות שאת "עושה הכול נכון" נושמת, מתאמנת, אוכלת נכון אני רוצה שתשמעי את זה ברור: זו לא חולשה שלך. זה לא שאת לא מספיק חזקה. זה שהמבנה סביבך נשאר שוחק, ואת מנסה לפצות עליו לבד.
השחיקה שלך היא לא רק בעיה של עומס. היא תוצאה של מערכת שמצפה ממך להיות זמינה, חזקה, רגועה ותומכת בכל שעה בלי לספק לך תמיכה בחזרה.
ולכן ההגדרה שלי לחוסן היא אחרת. חוסן זה לא לסבול יותר יפה. חוסן זה היכולת להסתכל על המבנה שבתוכו את חיה ולשאול: מה כאן שוחק אותי, ומה מזה בכוחי לשנות בגבולות, בזמינות, בחלוקת האחריות, ובמי שאני מרשה לעצמי לבקש ממנו עזרה.
שלוש שאלות להתחיל מהן
לא סדנה. לא אפליקציה. שלוש שאלות מבניות שאפשר לשבת איתן השבוע:
- מהו חלון הזמן שבו אני מכריזה קודם כול לעצמי שאני לא זמינה, ומה צריך להשתנות כדי שהוא יהיה אמיתי?
- איזו אחריות אחת אני מחזיקה לבד, שאפשר לחלוק, להאציל או פשוט להפסיק?
- מי ברשת שלי יכולה להיות גיבוי אמיתי לא מנטורית מלמעלה, אלא עמיתה שאיתה אפשר לפרוק ולחשוב יחד?
שלוש התשובות האלה יעשו לך יותר מכל תרגיל נשימה כי הן נוגעות במבנה, לא רק בתחושה. וזה, בסופו של דבר, מה שאני מתכוונת אליו כשאני אומרת "למנכ"ל את החיים": לא רק לנהל משימות, אלא לנהל גבולות, מערכות יחסים, משאבי אנרגיה ואת המבנה שבתוכו החיים שלך מתקיימים.
כדי ליצור שינוי אמיתי ולמנוע שחיקה בעבודה אצל מנהלות, הגיע הזמן להפסיק להסתפק בפתרונות זמניים ולהתחיל לשנות את המבנה הארגוני עצמו.
איריס מושלי – אדריכלית נוכחות™ אני בונה איתך מבנה אישי שעוצר סחיפה בתפקוד גבוה ומחזיר אותך לעצמך.
________________________________________________________________________________________________________________
חשוב לציין: המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.
איריס מושלי, יזמית, מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי" מזה 32 שנה.
מלווה מנהלים ונשים בעלות עסקים בתהליכי שינוי אישיים ועסקיים, מרצה ומנחת סדנאות לניהול אנרגיה ושינוי הרגלים.
סופרת, מחברת הספר "לזוז על החיים להתחבר לכוח הפנימי שלך", ויועצת תזונה לאיכות חיים על פי עקרונות הרפואה הפונקציונלית.
כותבת הבלוג "לזוז על החיים" ומפתחת המתודולוגיה "לזוז על החיים" גישה המשלבת תזונה פונקציונלית, עבודת תודעה וניהול אנרגיה, המאפשרת תהליכי שינוי עמוקים ותומכת גם בפיתוח האישי והעסקי.
