לעוף או לזוז? ההבדל בין ריצה לתזוזה

11/10/2026
קטגוריה: לזוז על יזמות ועסקים

כשבחרתי את השם "לזוז על החיים", הרבה אנשים שאלו אותי אותה שאלה: למה לא "לעוף"? זה נשמע חזק יותר, משוחרר יותר. וזה עוד בלי להזכיר את הלוגו, ציפור כחולה שציירה בתי ליאן. ציפור, ובכל זאת "לזוז".

התשובה שלי לא השתנתה מאז: "בעיניי תעופה היא לפעמים בריחה. תנועה, לעומת זאת, היא החלטה."

לקח לי שלושים שנה של עשייה בלתי פוסקת להבין את ההבדל הזה. בכתבה הזאת אני רוצה לקצר מעט את הדרך: איך מזהים מתי אנחנו עפים ומתי אנחנו זזים, ומה אפשר לעשות כבר מחר בבוקר כדי לעבור מאחד לשני.

תעופה שנראית כמו הצלחה

במשך שנים שאני ממנכלת את "בית ונוי" בקצב של אלפי קילומטרים בחודש על הכביש בין שבי ציון לתל אביב. כנסים, דדליינים של מגזין, עובדים, לקוחות, ובערב עוד חלוקת משימות בבית. הבת שלי, מורן, הייתה אומרת לי: "אימא, את לא צריכה לנהל גם אותנו". לא הקשבתי.

מגיל 29, כשהקמתי את העסק, ועד גיל 45, חייתי עמוק בתוך מה שאני קוראת לו האנרגיה הגברית שלי: היגיון, פעולה, פתרון בעיות, עוד משימה ועוד אחת. זו אנרגיה שבונה עסקים, ואני חייבת לה הרבה. אבל לא היה בה מקום לרגש, להקשבה, או לשאלה הפשוטה אם מה שאני עושה עדיין נכון לי.

מבחוץ זה נראה כמו הצלחה, וזה אכן היה הצלחה. אבל אחת לכמה חודשים, בלי שום התראה, הייתי מוצאת את עצמי קורסת למיטה. לא כאב לי כלום. הרגשתי כמו בלון שמישהו רוקן במכה אחת מכל האוויר.

זו התעופה שאני מדברת עליה. היא לא נראית כמו בריחה. היא נראית כמו יומן מלא, כמו מחויבות, כמו מצוינות. אבל המנוע שלה הוא הצורך להוכיח, הפחד לעצור, והתחושה שאם אני לא עושה, אני לא קיימת. היום אני יודעת ש"זה לא הזמן שאותו אנחנו צריכים לנהל, אלא האנרגיה". את השעות תמיד אפשר למתוח עוד קצת. את האנרגיה לא.

מה המילה "שחיקה" באמת אומרת

ב-2019 עדכן ארגון הבריאות העולמי את ההגדרה של שחיקה במהדורה החדשה של סיווג המחלות הבינלאומי (ICD-11). שחיקה הוגדרה שם כתסמונת שנובעת מלחץ כרוני בעבודה שלא נוהל בהצלחה, והארגון הדגיש שהיא תופעה תעסוקתית ולא מצב רפואי. ההגדרה מתארת שלושה סימנים: תחושת התרוקנות ותשישות, ריחוק או ציניות כלפי העבודה, וירידה באפקטיביות המקצועית.

כדאי לשים לב למילים "שלא נוהל בהצלחה". הבעיה שההגדרה מתארת היא לא כמות העבודה, אלא האופן שבו מתמודדים עם העומס לאורך זמן. וזה בדיוק המקום שבו יש לנו כוח.

איך מבדילים בין תעופה לתזוזה

כלפי חוץ שתיהן נראות כמו עשייה. ההבדל מורגש מבפנים, ואפשר ללמוד לזהות אותו.

תעופה דחופה. היא מרגישה כמו "חייבים", היא צריכה קהל שיראה אותה, ובסופה אנחנו מרוקנים. תזוזה שקטה יותר. היא מתחילה בהחלטה, היא לא תלויה במי שמסתכל, ובסופה, גם כשאנחנו עייפים, נשאר בנו משהו. "בתעופה הרבה פעמים יש משהו חיצוני לנו", כתבתי. "התזוזה היא פעולה שיוצאת ממני."

ותזוזה לא חייבת להיות גדולה. "גם אם זה לא למרחק רב, גם אם זה רק מילימטר. כל תזוזה כזו משנה חיים."

כשהגוף עוצר במקומך

ב-2010, כשנכנסתי לשנה ה-46 לחיי, התחיל כאב בכתף ימין. חשבתי שיעבור בכמה ימים, והוא רק החריף. עברתי בין רופאים ומטפלים עד שהגעתי לאבחנה: כתפיים קפואות, מצב שבו הרקמות בכתף נדבקות זו לזו והתנועה נעלמת. אחר כך זה עבר גם לכתף שמאל. שלוש שנים חייתי עם הכאב.

אני לא מתיימרת לתת כאן הסבר רפואי למה שקרה לי. מה שאני כן יכולה לספר הוא מה זה עשה לי: לראשונה בחיים הבוגרים שלי, לא יכולתי לרוץ. הייתי חייבת לעצור, להתכנס, ולשאול מה באמת מזין אותי. התחלתי ללמוד, לקרוא, לנשום אחרת. ובאחד הרגעים האלה הבנתי משהו פשוט ומטלטל: "חשבתי שאני חזקה ואני בשליטה, והינה הגוף שלי החליט להוכיח לי שלא. אני לא נמצאת בהוויה שלי, אני לא נמצאת ברגע."

כל השנים האלה עפתי. משם, לאט, התחילה התזוזה האמיתית.

חשוב לזכור: "לפעמים הגוף הוא האחרון לדבר, אבל כשהוא כבר מדבר, הוא זועק את כל מה שהתעלמנו ממנו במשך שנים."

גם לעצור זו תנועה

העצירות הבאות הגיעו מהעסק, ושם למדתי שתזוזה היא לא תמיד קדימה. לפעמים היא החלטה לסגור.

ב-2017 הקמתי עם בני, אורן, את HomePlan, מיזם שנועד לרכז את כל עולם העיצוב לבית במקום אחד. השקענו, ניסינו הכול, ובסוף החלטנו לסגור. כשאני מסתכלת על זה היום, אני חושבת ש"לעיתים נמצאת הגבורה האמיתית דווקא בהחלטה לעצור".

ואז הגיעה הקורונה, והמגזין המודפס. במשך 27 שנה הוצאתי 165 גיליונות של "בית ונוי". כשהחלטתי להפסיק להדפיס, הרגשתי בעיקר בושה, ושאלה אחת לא הניחה לי: מי אני בלעדיו? רק כשהפרדתי בין הזהות שלי לבין המוצר, הבנתי שאני הרבה יותר ממגזין. אני הבעלים של קבוצה שלמה, עם כנסים, קשרים וידע שלא נעלמים כשהנייר נעלם.

תעופה הייתה ממשיכה להחזיק בכוח, רק כדי לא להיראות כמי שוויתרה. תזוזה יודעת להיפרד.

חשוב לזכור: מיזם יכול להיסגר. אנחנו לא נסגרים איתו.

ומה אם אי־אפשר לעצור עכשיו?

זו לא כתבה נגד עבודה קשה. יש בספר פרק שלם שנקרא "רגל על הגז", ויש תקופות שבהן באמת צריך ללחוץ: השקה, כנס, עונה עמוסה, צוות שצריך אותנו. גם אני לחצתי, ואני לא מתחרטת על זה.

ההבדל הוא לא במהירות. ההבדל הוא אם לצד הלחיצה יש גם רגעי טעינה, ואם ברור לנו לאן נוסעים ולמה. ריצה שיש לה כיוון וסוף היא חלק מתנועה. ריצה שאין לה סוף היא תעופה, גם כשהיא נראית מאוד מקצועית מבחוץ.

מה עושים כבר מחר בבוקר

מבחן התעופה לפני כל "כן". לפני שמקבלים על עצמנו פרויקט, פגישה או התחייבות חדשה, כדאי לשאול בשקט: אני עושה את זה כי החלטתי, או מתוך פחד לעצור, להפסיד או להיראות פחות? אם התשובה היא השנייה, זו תעופה. מותר עדיין להגיד כן, אבל בעיניים פקוחות.
רבע שעה של Being לפני הטלפון. כל בוקר אני כותבת וקוראת בקול את הדברים שעליהם אני מודה, ואחר כך את מה שאני עוד מבקשת. אצלי זו שעה שלמה. אפשר להתחיל ברבע שעה, לפני שפותחים מייל או וואטסאפ.
לסכם את היום באנרגיה, לא במשימות. בסוף היום, במקום לספור וי, לרשום משפט אחד: מה מילא אותי היום ומה רוקן אותי. אחרי שבוע מתגלה דפוס, ומתברר מה כדאי לשנות.
מילימטר אחד בשבוע. שינוי אחד קטן: פגישה אחת שמבטלים, שיחה שנדחית כבר חודשים, הליכה של עשר דקות באמצע היום. אדוות קטנות יוצרות גלים גדולים.
להחליף את השאלה כשמשהו קורס. במקום "למה זה קרה לי?", לשאול "מהו הדבר הטוב שיכול לצאת מזה?". זה הכלל שאימצתי לעצמי אחרי אחת הנפילות הגדולות שלי, ומאז הוא איתי.

איך זה נראה היום

היום הבוקר שלי שייך לי. אני קמה מוקדם, ועד תשע, בדרך כלל, אין אצלי פגישות. הטלפון על שקט, אני מתחילה במדיטציה, ואחר כך כותבת לעצמי, מתאמנת, לומדת ומפתחת את הכיוונים החדשים שלי. רק דברים שאני אוהבת, דברים שנותנים לי אנרגיה להמשך היום. העומס לא נעלם, וגם העבודה לא. מה שהשתנה הוא האופן שבו אני ניגשת אליהם.

יותר מכל דבר אחר, הבוקר הזה נותן לי נוכחות. זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בכל הדרך: אי־אפשר לחלק את הקשב להרבה דברים בבת אחת. זה בזבוז, מה שנקרא דליפת אנרגיה. כשאני כאן ועכשיו, התפוקה שלי טובה יותר, אני נרגשת יותר, ואני מרגישה שאני בהוויה הנכונה שלי. אותה אישה שפעם הבינה ש"אני לא נמצאת בהוויה שלי", חוזרת אליה היום כל בוקר מחדש.

חשוב לזכור: קשב מפוצל הוא דליפת אנרגיה. נוכחות היא מה שסוגר את הדליפה.

ואני לא אגיד שזה תמיד מצליח. יש בקרים שלא הולכים כמו שרציתי, ואז אני מרגישה שכל היום משתבש. אני לא מושלמת. אבל אני תמיד חוזרת ותמיד מתקנת, עוד צעד ועוד צעד. זה חלק מהמסע שלי לשמור על הגוף, על ההוויה ועל הנפש, וזה משהו שכל אחד ואחת חייבים לעצמם.

בשורה התחתונה

הציפור הכחולה שהבת שלי ליאן ציירה היא חלק מהלוגו. בספר כתבתי שהיא מייצגת התקדמות, התמדה והתחדשות, ומזכירה לחיות את הרגע. אף אחת מהמילים האלה לא אומרת "מהר יותר". והאחרונה, לחיות את הרגע, היא בדיוק מה שהבקרים שלי מלמדים אותי מחדש בכל יום.

"הכוח לשנות את החיים לא נמצא בחוץ – הוא שקט, פנימי, ומחכה שנבחר להקשיב לו."

אז רגע לפני שחוזרים לרשימת המשימות: איפה בחיים שלנו אנחנו עפים עכשיו, ואיפה אנחנו באמת זזים?

את הסיפור המלא, עם שאלות ופעולות תזוזה לכל פרק, אפשר למצוא בספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך".