מרגישים גמורים בסוף יום עבודה? לא המשימות מרוקנות אותנו, אלא הפער בין הגוף לראש.
אם את מוצאת את עצמך מגיעה לסוף יום העבודה תשושה לחלוטין, כנראה שאת סובלת תופעה מוכרת של עייפות כרונית בעבודה שנובעת מהניסיון לעשות הכל במקביל.
יש עייפות שלא מגיעה מעבודה קשה. היא מגיעה מיום שבו היינו בכל מקום, חוץ מהמקום שבו היינו באמת.
ישבנו בישיבה וניסחנו בראש תשובה למייל של אתמול. אכלנו ארוחת ערב עם המשפחה והרצנו בראש את השיחה של מחר עם הבנק. נסענו הביתה והמשכנו להתווכח עם מישהו שכבר מזמן לא נמצא בחדר. בסוף היום אנחנו גמורים, ולא ממש ברור ממה.
רובנו מחפשים את הדליפה במקום הלא נכון: ביומן העמוס, במספר המשימות, בשעות השינה. כל אלה חשובים. אבל יש דליפה שקטה יותר, וכנראה גדולה יותר מכולן: הזמן שבו הגוף נמצא כאן והראש נמצא שם.
כשהבת שלי, מורן, הייתה בגיל ההתבגרות, היא הייתה מתקשרת אליי במהלך היום. ותמיד, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תפסה אותי באמצע משהו. עניתי, הקשבתי, אמרתי "כן" ו"נכון" במקומות הנכונים, ובאותו זמן המשכתי לטפל בעוד עניין קטן.
ומורן, עם החושים החדים שלה, הייתה עוצרת ושואלת: "אמא, נכון שאת לא איתי עכשיו? את עסוקה בעוד דברים."
היא צדקה. הייתי במחשב , במחשבות ולא הייתי בה. ילדים מרגישים את זה מיד. מה שרובנו לא שמים לב אליו, הוא שגם הגוף שלנו מרגיש.
כמעט חצי מהחיים שלנו מתרחשים במקום אחר
שני חוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתיו קילינגסוורת' ודניאל גילברט, רצו לדעת כמה מהזמן אנחנו באמת נמצאים במה שאנחנו עושים. הם בנו אפליקציה שפנתה לאנשים ברגעים אקראיים במהלך היום ושאלה שלוש שאלות: מה אתם עושים עכשיו? איך אתם מרגישים? והאם אתם חושבים על משהו אחר?
התשובה, שפורסמה בכתב העת Science בשנת 2010, מפתיעה: ב־46.9% משעות הערות הראש היה במקום אחר. כמעט חצי מהיום.
והממצא החשוב יותר: לאן שהראש הלך ניבא את מצב הרוח טוב יותר ממה שהאנשים עשו בפועל. אפשר לשבת בחופשה מושלמת ולהרגיש רע, כי הראש נשאר במשרד. ובדרך כלל הנדידה הגיעה קודם, ומצב הרוח ירד אחריה.
מולטיטאסקינג: המיתוס שעולה לנו הכי ביוקר
רובנו בטוחים שאנחנו טובים בלעשות כמה דברים במקביל. לענות למייל בזמן שיחה. לעבור על מסמך בזמן ישיבה. בפועל, המוח לא מבצע שני דברים מורכבים באותו רגע. הוא קופץ ביניהם, מהר מאוד, ובכל קפיצה משלם.
בשנת 2001 בדקו ג'ושוע רובינשטיין, דייוויד מאייר וג'פרי אוונס מה קורה בכל מעבר בין משימות. הם מצאו שכל מעבר עובר שני שלבים: להחליט לעבור, ו"לטעון" את הכללים של המשימה החדשה. כל מעבר כזה לוקח שבריר שנייה, ויותר מזה כשהמשימות מורכבות או לא מוכרות. שבריר שנייה נשמע כמו כלום, עד שמכפילים אותו במאות מעברים ביום. לפי הערכתו של מאייר, בעבודה מורכבת ומקוטעת המחיר יכול להגיע עד 40% מהזמן הפרודוקטיבי.
ויש גם מחיר שלא רואים בדוח. גלוריה מארק ועמיתיה מאוניברסיטת קליפורניה באירווין מצאו שכשנקטעים שוב ושוב, מפצים בעבודה מהירה יותר. ההספק נשמר, אבל משלמים עליו ביותר לחץ, תסכול ותחושת לחץ זמן.
איך מתמודדים עם עייפות כרונית בעבודה בעידן המולטיטסקינג
עד כאן דיברנו על זמן. עכשיו על הגוף.
בשנת 2006 הציעו שלושה חוקרי סטרס, ג'וס ברוסחוט, ויליאם גרין וג'וליאן תאייר, רעיון פשוט: מה שפוגע בגוף הוא בעיקר משך התגובה לאירוע מלחיץ, יותר מהאירוע עצמו. ומה שמאריך את התגובה הוא המחשבה החוזרת: הדאגה ממה שעוד יקרה, והלעיסה של מה שכבר קרה.
ויכוח של עשר דקות יכול להחזיק את מערכת הסטרס דלוקה שעות, כל עוד ממשיכים לנהל אותו בראש. מחקרים שעקבו אחרי אנשים ביומיום מצאו שדאגה קשורה לדופק גבוה יותר ולשונות דופק (HRV) נמוכה יותר, מדד לגמישות של מערכת העצבים. והקשר הזה היה חזק יותר מהקשר לאירועי הלחץ עצמם.
הגוף לא מבחין בין הישיבה הקשה לבין החזרה עליה בראש בפעם העשירית. מבחינתו, הישיבה עדיין מתקיימת.
ניהול אנרגיה מתחיל בנוכחות
כשמדברים על ניהול אנרגיה, רובנו חושבים על שינה, תזונה, תנועה והפסקות. כל אלה חשובים. אבל יש מקור אנרגיה נוסף שכמעט לא מדברים עליו: הקשב.
אפשר לסיים יום מלא בפעילות ולהרגיש שלא התקדמנו בשום דבר משמעותי. עבדנו כל היום. האנרגיה פשוט התפזרה בין התראות, שיחות, החלטות קטנות ומשימות שנשארו פתוחות.
מחקרים על עייפות מנטלית מראים שמאמץ קוגניטיבי ממושך פוגע ביכולת להתרכז, לעבד מידע ולעצור תגובות אוטומטיות. ויום מקוטע, מלא מעברים ומשימות פתוחות, הוא בדיוק סוג היום שמעמיס על המשאבים האלה.
ניהול זמן שואל כמה שעות יש לנו. ניהול אנרגיה שואל בכמה מהן אנחנו באמת נמצאים. וכשמפסיקים לתת לכל דבר למשוך את הקשב, מחזירים לעצמנו את הבחירה לאן האנרגיה הולכת.
שלושה בורות שדרכם האנרגיה דולפת
1. העבר: השחזור
מסיימים ישיבה ומנסחים מחדש את מה שהיה צריך להגיד. חוזרים הביתה ומנתחים שוב את הטון של המנהלת. יושבים באוטו בחניה, המנוע כבוי, והראש עדיין בחדר הישיבות.
2. העתיד: החזרות
מריצים בראש את השיחה של מחר, עם כל התשובות האפשריות. יושבים בהצגה של הילדה וחושבים על המצגת של יום ראשון. יש הבדל בין תכנון, שנגמר בהחלטה, לבין דאגה, שחוזרת על עצמה ולא מגיעה לשום מקום.
3. המעבר: השארית
ישיבה, ישיבה, שיחה, ישיבה. חוקרת הניהול סופי לרוי נתנה לזה שם: "שארית קשב". במחקר שפרסמה בשנת 2009 היא הראתה שכשעוברים ממשימה שלא הושלמה למשימה חדשה, חלק מהקשב נשאר תקוע מאחור, והעבודה החדשה נפגעת. נכנסים לישיבה עם הגוף, ומשאירים חצי ראש בחוץ.
נוכחות היא גם יתרון מקצועי
כל מי שישב מול מנהל שבודק את הטלפון באמצע שיחה יודע איך זה מרגיש. וכל מי שדיבר פעם עם מישהו שהיה שם באמת, זוכר את זה שנים.
נוכחות משנה את הדרך שבה אחרים חווים אותנו. בפגישה, היא ההבדל בין להקשיב כדי להגיב לבין להקשיב כדי להבין. בהחלטות, היא מאפשרת לראות את כל התמונה ולא רק את מה שהספקנו לקלוט בין שתי התראות. ובסוף היום, היא מה שמשאיר לנו אנרגיה גם למה שמחכה בבית.
ארגז כלים: שישה כלים ליום עבודה אמיתי
לא צריך מדיטציה של ארבעים דקות, ולא צריך את כל ששת הכלים. אחד מספיק כדי להתחיל.
כלי 1: דקת "מאיפה אמשיך"
מתי: לפני כל מעבר, במיוחד כשמשאירים משימה באמצע. מה עושים: פתק אחד, שני משפטים: איפה עצרתי, ומה הצעד הבא. למה זה עובד: במחקר המשך מצאו לרוי ועמיתתה תרזה גלומב שתוכנית קצרה כזו מפחיתה את שארית הקשב ומשפרת את העבודה במשימה הבאה. הראש משחרר, כי הוא יודע שהמשימה לא תלך לאיבוד.
כלי 2: בלוק ממוקד
מתי: לפחות פעם ביום, למשימה החשובה ביותר. מה עושים: 25 עד 50 דקות על משימה אחת. הטלפון במגירה, לא רק על שקט. טאבים סגורים. כל מה שצץ בינתיים נרשם ברשימת "אחר כך", ולא מטופל עכשיו.
כלי 3: מטרה אחת לפגישה
לפני: משפט אחד. מה תהיה תוצאה טובה של הפגישה הזאת? בסוף: מה הוחלט, מי אחראי, ומתי ממשיכים. ואם אי אפשר לנסח מטרה, אולי הפגישה יכולה להיות מייל.
כלי 4: חלון דאגה
מה עושים: קובעים לדאגות תור. חלון קצר וקבוע ביום, לא סמוך לשינה. כשמחשבה מטרידה צצה, רושמים אותה במשפט אחד ודוחים אותה לחלון. למה זה עובד: ברוסחוט ועמיתיו מצאו שהתערבות פשוטה כזו, "דחיית דאגה", הפחיתה תלונות גופניות כמו עייפות, כאבי צוואר וכאבי ראש.
כלי 5: שאלת הנחיתה
מתי: בכל סף. לפני שנכנסים לחדר, לשיחה, ובמיוחד לפני שיוצאים מהאוטו הביתה. מה עושים: נשימה אחת ושאלה אחת: איפה אני עכשיו? בלי לתקן ובלי לשפוט. זה תרגול ולא פרוטוקול מחקרי, אז נסו אותו ובדקו בעצמכם.
כלי 6: שלוש שאלות לסגירת היום
באיזה רגע היום הראש היה הכי רחוק? באיזה בור זה היה: עבר, עתיד או מעבר? ומה דבר אחד שאעשה מחר אחרת? שתי דקות, בכתב, לפני שסוגרים את המחשב.
ניסוי של שבוע
בוחרים כלי אחד בלבד, לא שישה. כל ערב מדרגים את האנרגיה בסוף היום מ־1 עד 10.
אחרי שבעה ימים מסתכלים על המספרים. אם משהו השתנה, מוסיפים כלי שני. אם לא, מחליפים כלי. ככה בונים הרגל, ולא עוד החלטה שנשכחת ביום רביעי.
גבול חשוב
הכלים כאן מיועדים לנדידה ולדאגה של היומיום. אם המחשבות החוזרות קשות לעצירה, פולשניות, או פוגעות בשינה ובתפקוד לאורך שבועות, זה כבר לא עניין של טכניקה. זה המקום לפנות לאיש או לאשת מקצוע, ואין בכך שום כישלון.
איפה הדליפה שלכם?
במסורת החסידית מיוחס לבעל שם טוב המשפט "במקום שאדם חושב, שם הוא נמצא". המחקר של השנים האחרונות מוסיף לזה פרט אחד: גם הגוף שלנו נמצא שם.
כולנו דולפים. זה לא פגם, זו הדרך שבה עובד מוח שיודע לתכנן, לזכור ולדמיין. השאלה היא לא אם אתם דולפים, אלא איפה. אצל אחד הדליפה בעבר, בשחזורים אחרי כל ישיבה. אצל אחרת בעתיד, בחזרות על שיחות שעוד לא קרו. ויש מי שמאבדים את רוב האנרגיה דווקא במעברים.
נוכחות לא מחייבת יום מושלם. היא מתחילה ברגע שמפסיקים לתת לכל דבר למשוך את הקשב, ומחזירים לעצמנו את הבחירה לאן האנרגיה הולכת. הכלים עוזרים לדרך. אבל מה שהם מחזירים לנו בסוף הוא לא עוד שיטה. זו דרך להיות.
אז איך יודעים איפה בדיוק דולפת האנרגיה שלכם, ומה הצעד הראשון שישנה את התמונה? זו כבר שאלה ששווה לחקור לעומק.
________________________________________________________________________________________________________________
*חשוב לציין: המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.
איריס מושלי | אדריכלית נוכחות™
מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי", אותה אני מובילה כבר 32 שנה.
אני מסייעת לאנשי ונשות קריירה למנכ"ל את החיים שלך, באמצעות ניהול אנרגיה, תזונה פונקציונלית, שדרוג הרגלים ותודעה.
מחברת הספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך"
