לשמיעת תמצות הכתבה:

על מנהלות שנותנות בלי הפסקה ומה זה עושה למערכת העצבים

שחיקת מנהלות היא תופעה שקקטים רבים לא מדברים עליה מספיק. היא מתחילה בנתינה אינסופית ובציפייה תמידית שתהיי שם בשביל כולם, בלי שאיש ייתן לך בחזרה.

את מוכרת לכולם כמישהי שאפשר לסמוך עליה. הצוות פונה אלייך כשמשהו נשבר. ההנהלה סומכת עלייך שתחזיקי את הקצה. בבית מצפים שתהיי זמינה, ובין לבין את גם הכתובת של חברה, של הורה מזדקן, של כל מי שצריך מישהי חזקה שתקשיב. את נותנת. וזה מה שהופך אותך למי שאת.

אבל יש שאלה אחת שכמעט אף אחד לא שואל אותך: מי נותן לך?

השחיקה של מנהלת בכירה אינה רק בעיה של עומס. היא תוצאה של מערכת שמצפה ממנה להיות זמינה, חזקה, רגועה ותומכת בכל שעה בלי לספק לה תמיכה בחזרה. וההשלכות של האסימטריה הזו לא נשארות ברמת הרגש. הן נחקקות בגוף. זו בדיוק הסיבה ששחיקה בעבודה אצל מנהלות דורשת התייחסות שונה לגמרי מעומס רגיל

שחיקת מנהלות: הנתינה החד-כיוונית שוחקת אחרת

תחשבי על טלפון שכולם משתמשים בו כל היום. שולחים אליו הודעות, מתקשרים, מבקשים, מסתמכים עליו, אבל אף אחד אף פעם לא מחבר אותו למטען. הוא ממשיך לעבוד, המסך עוד דולק, אז נראה שהכול בסדר. עד שיום אחד הוא פשוט נכבה באמצע שיחה. והבעיה מעולם לא הייתה שהוא עבד קשה מדי, אלא שאף פעם לא קיבל בחזרה את מה שנתן.

זה בדיוק ההבדל בין עומס לבין נתינה בלי החזרה. עומס אפשר לפרוק. סוגרים פרויקט, לוקחים חופש, נושמים. אבל כשמערכת העצבים שלך נמצאת שנים במצב של "אני צריכה להיות שם בשביל כולם", היא מאבדת בהדרגה את היכולת לעשות דבר אחד קריטי: להירגע כשהאיום חולף.

במצב רגיל, אחרי אירוע מלחיץ, הגוף חוזר לאיזון. הדופק יורד, הקורטיזול נרגע, מערכת העצבים הפאראסימפתטית זו שאחראית על "תרגיעי, זה נגמר" נכנסת לפעולה. אבל אצל מי שמחזיקה כולם על הגב, האיום אף פעם לא באמת חולף. תמיד יש עוד מישהי שצריכה. והמערכת פשוט לא כובה.

המושג שכדאי לך להכיר: עומס אלוסטטי

החוקר ברוס מקיואן טבע את המושג "עומס אלוסטטי" (Allostatic Load) הבלאי המצטבר של הגוף כתוצאה מהפעלה חוזרת ונשנית של מערכות הלחץ. זה לא סמן אחד שקופץ. זה דפוס: הקורטיזול נשאר גבוה, סמני דלקת מטפסים, לחץ הדם עולה לאט והכול מצטבר בשקט, הרבה לפני שמופיע תסמין שאפשר לשים עליו אצבע.

והנה מה שחשוב במיוחד עבורך: מחקרים על הבדלים מגדריים בעומס אלוסטטי מראים שנשים נוטות להפגין סמנים נוירואנדוקריניים ודלקתיים גבוהים יותר תחת לחץ כרוני. נטל הטיפול בזולת – caregiving – זוהה שוב ושוב כאחד הגורמים העצמאיים שמעלים את העומס הזה. לא בגלל שנשים חלשות יותר. בגלל שהן נמצאות לעיתים קרובות בעמדה של נתינה מתמשכת, בעבודה ובבית גם יחד.

במילים אחרות: הדבר עצמו שאת עושה הכי טוב להיות שם בשביל כולם, הוא בדיוק מה שגובה את המחיר הביולוגי הגבוה ביותר.

איך זה מרגיש מבפנים

העומס האלוסטטי לא מכריז על עצמו בדרמה. הוא מגיע כתשישות שאין לה הסבר, כשינה שלא באמת מרעננת, כעצבנות על דברים קטנים, כערפול מחשבתי דווקא כשאת הכי צריכה לחדד. את ממשיכה לתפקד, לכן אף אחד לא רואה. אבל מתישהו הגוף שולח את החשבון. 

ואם את מזהה את עצמך בשורות האלה, זו לא חולשה. זה מידע. הגוף שלך לא נכשל. הוא פשוט עשה בדיוק את מה שביקשת ממנו: להישאר דרוך, בשביל כולם, בלי הפסקה.

מה אפשר לעשות גם בלי לשנות את כל המערכת

את כנראה לא יכולה לפטר את הצוות, להיפרד מההורה המזדקן או להפסיק להיות מי שאנשים סומכים עליה. אבל את כן יכולה לעשות דבר אחד: לחבר את עצמך למטען. להחזיר למערכת העצבים שלך את היכולת לכבות ולהיטען מחדש.

ד"ר הרברט בנסון ממכון בנסון-הנרי לרפואת גוף-נפש ב-Massachusetts General Hospital תיאר כבר בשנות ה-70 את מה שכינה "תגובת ההרפיה" (The Relaxation Response) מצב פיזיולוגי הפוך לתגובת ה"הילחם או ברח". זו הפעלה מכוונת של המערכת הפאראסימפתטית: הדופק יורד, קצב הנשימה מואט, חילוף החומרים נרגע. והחדשות הטובות אפשר לאמן אותה. היא לא קורית מעצמה; מפעילים אותה בכוונה, שוב ושוב, עד שהיא הופכת לזמינה.

זה לא אומר מדיטציה של שעה ביום שאין לך. זה אומר משהו הרבה יותר קטן וישים:

• עשר נשימות איטיות לפני שאת עונה למייל הבא  לא אחרי כל הרשימה, אלא בין משימה למשימה.
• שתי דקות של שקט במכונית לפני שאת נכנסת הביתה, במקום להעביר את המתח מהמשרד ישר לסלון.
• שאלה אחת ביום: "מי נתן לי היום?" ואם התשובה היא אף אחד, זה נתון שכדאי לך לקחת ברצינות, לא להתעלם ממנו.

הנתינה שלך היא לא הבעיה. היא מתנה. הבעיה היא נתינה בלי החזרה  ואת האיזון הזה את מחזירה לא על ידי שתתני פחות, אלא על ידי שתלמדי לתת לגוף שלך את מה שאת נותנת לכולם: רגע של "עכשיו את יכולה להירגע".

כי מנהלת ששורדת שנים על מערכת עצבים דרוכה משלמת מחיר. ומנהלת שיודעת לכבות היא זו שמחזיקה לאורך זמן.

________________________________________________________________________________________________________________

*חשוב לציין:  המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.

איריס מושלי | אדריכלית נוכחות™

מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי", אותה אני מובילה כבר 32 שנה.

אני מסייעת לנשים לעצור שחיקה ולנהל את האנרגיה שלהם באמצעות תזונה פונקציונלית, תודעה והרגלים.

מחברת הספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך"

לאתר הספר >>