אמונה מדליקה רגש, הרגש מדליק תשוקה, והתשוקה צריכה דרך כדי להפוך לפעולה. על ההבדל בין אמונה שמניעה לבין אמונה שמרדימה, ועל חמישה כלים לקחת פיקוד.
לפני יותר משלושים שנה, רגע לפני שהקמתי את "בית ונוי", ישבתי מול אחד מיועצי השיווק הטובים בישראל. איש שמייעץ לחברות הגדולות במשק. הוא הסתכל עליי ואמר בפה מלא: "אם את עושה את זה, את פשוט פושטת את הרגל. חבל לך."
יצאתי משם רותחת. לא כעסתי עליו, אבל מתוך הכעס עלה בי "דווקא" שקט וחזק. הבנתי משהו שאז עוד לא ידעתי לנסח: הוא יועץ מצוין, אבל הוא אף פעם לא הקים עסק משלו. הוא ראה תוכנית עסקית. אני ראיתי יזמית.
לא הבנתי כמעט כלום בהוצאה לאור. אבל זה הרגיש לי כאילו העיתון כבר קיים, ואני רק צריכה ללכת אליו. את הדרך למדתי תוך כדי הליכה: פעולה, טעות, דיוק, ועוד פעולה. לא כי ידעתי. כי האמנתי שככה זה צריך לקרות.
בכתבה "בעלת אמונה" כתבתי שמחשבה מובילה לרגש ורגש מוביל לפעולה, והבטחתי כלים. הנה הם, והפעם עם מה שהמדע יודע לומר על הפער שבין אמונה לפעולה.
"מהות הבטחון – היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו."
רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הבטחון
אמונה היא לא רק מחשבה. היא מצב של הגוף
לפי גישה מובילה היום בחקר המוח, המוח לא רק מגיב למציאות. הוא כל הזמן מנבא אותה, ורגש הוא הדרך שבה הגוף מתכונן למה שהמוח צופה. כשאנחנו מאמינים שמשהו יקרה, הגוף כבר נערך לקראתו.
תיבת מחקר: מה המחקר מראה – אמונה ופעולה
בניסוי שפורסם ב-Science ב-2001, חולי פרקינסון שקיבלו זריקה של מי מלח וחשבו שאולי זו תרופה שחררו דופמין במוח בהיקף דומה לתרופה עצמה. בניסוי מאוניברסיטת ייל (2011), אנשים ששתו את אותו מילקשייק בדיוק הגיבו בהורמון הרעב גרלין לפי מה שנאמר להם על הקלוריות, ולא לפי מה שהיה בכוס. הציפייה משנה כימיה.
זה מה שהרגשתי אז, בלי לדעת להסביר: האמונה ייצרה רגש, הרגש ייצר תשוקה, והתשוקה נתנה לי אנרגיה לקום כל בוקר ולעשות עוד צעד.
שתי דרכים "לראות את זה כבר קיים", ורק אחת עובדת
זה החלק החשוב ביותר בכתבה, כי הוא מבדיל בין אמונה שמניעה לבין אמונה שמרדימה.
תיבת מחקר: ציפייה מול פנטזיה
הפסיכולוגית גבריאלה אטינגן מאוניברסיטת ניו יורק הבחינה בין שני סוגים של מחשבה על העתיד. ציפייה חיובית, כלומר הערכה שהדבר באמת סביר שיקרה, ניבאה מאמץ גבוה והצלחה. פנטזיה חיובית, כלומר ליהנות כבר עכשיו מהדימוי של העתיד, ניבאה את ההפך: פחות מאמץ ופחות הצלחה, בחיפוש עבודה, בהחלמה מניתוח ובלימודים (Journal of Personality and Social Psychology, 2002).
מוח שחווה את ההצלחה מראש מרגיש שכבר הגיע, ומוריד הילוך. מה שאני חוויתי היה משהו אחר: ודאות שזה יקרה, יחד עם ידיעה ברורה שאת הדרך עוד צריך ללכת. זו ה"הוויה" שאני מדברת עליה. לא חלום שכבר התגשם, אלא ביטחון פנימי שמושך קדימה, ויום עבודה שמתחיל מתוכו.
המעגל: הפעולה בונה את האמונה הבאה
אלברט בנדורה מאוניברסיטת סטנפורד, שטבע את המושג "מסוגלות עצמית", מצא שהאמונה "אני מסוגל" נבנית בעיקר מחוויות הצלחה בפועל, יותר משכנוע ויותר מצפייה באחרים. ב-2016 הראו מרטין סליגמן וסטיבן מאייר שתחושת השליטה היא משהו שהמוח לומד, כשפעולה שלנו באמת משנה משהו.
כלומר, זה לא קו ישר. זה מעגל: אמונה מדליקה רגש, רגש מדליק תשוקה, תשוקה מניעה פעולה, והפעולה מחזקת את האמונה. כל מגזין שיצא בזמן היה הוכחה קטנה שאפשר. כל הוכחה כזו הרימה את הרף לצעד הבא.
תיבת אנלוגיה ניהולית: בשפה של הנהלה
חזון בלי תוכנית עבודה הוא מצגת יפה. תוכנית עבודה בלי חזון היא רשימת מטלות. חברה שמצליחה מחזיקה את שניהם: החזון נותן כיוון ואנרגיה, והרבעון הבא נותן הוכחה. האמונה האישית שלנו עובדת בדיוק כך.
של מי האמונה שאנחנו סוחבים?
היועץ ההוא לא רק נתן עצה. הוא הציע לי ציפייה שלילית. מחקרים על "אפקט הנוצבו" מראים שציפייה שלילית יכולה להחמיר תסמינים, כמו שציפייה חיובית משפרת אותם. על הדרך שבה אמונות שאנחנו סופגים מבחוץ משפיעות גם על הגוף, למשל אמונות על הגיל, אני מרחיבה בכתבה "הגוף מקשיב למה שאנחנו מאמינים".
הלקח אינו "לא להקשיב למומחים". יש גם רבים שהתעלמו מאזהרות ונכשלו, ואת הסיפורים שלהם פשוט לא שומעים. הלקח הוא להפריד בין עצה על עובדות, כמו שוק, מספרים וסיכון, לבין תחזית על מי שאנחנו. את הראשונה כדאי לשקול ברצינות. את השנייה אף אחד לא יודע טוב מאיתנו.
לקחת פיקוד: חמישה כלים מהאמונה לפעולה
- צעד קטן שמוכיח. לבחור פעולה אחת שאפשר להצליח בה השבוע. האמונה נבנית מהוכחות, לא מהצהרות.
- תוכנית "אם… אז". "כשמסיימים ארוחת בוקר, כותבים עמוד אחד." במטא-אנליזה של 94 מחקרים, תוכנית בנוסח הזה שיפרה את השגת המטרה בהשפעה בינונית עד גדולה.
- לפגוש את המכשול מראש. לדמיין את המטרה, ומיד אחר כך את מה שעלול לעצור, ולהחליט מה עושים כשזה קורה (שיטת WOOP של אטינגן).
- לדבר אל עצמנו בשם. "איריס, את יכולה" עובד טוב יותר מ"אני יכולה". במחקרים של איתן קרוס מאוניברסיטת מישיגן, מי שדיברו אל עצמם בשמם או בגוף שני נשאו נאום טוב יותר וחוו פחות מצוקה.
- להרגיש את הדרך, לא את הסוף. לחבר את ההתלהבות לצעד של היום, ולא לתמונת הסיום. התחושה של "אני בדרך ויש לי כוח" מניעה. התחושה של "כבר הגעתי" מרדימה.
מחר בבוקר: עשר דקות מאמונה לפעולה
- לכתוב משפט אחד: במה אני מאמינה או מאמין שיקרה השנה.
- לכתוב מתחתיו את המכשול הסביר ביותר, ומה עושים כשהוא מופיע.
- לבחור צעד אחד שאפשר לסיים עד הערב, ולנסח אותו כ"אם… אז".
- לומר לעצמנו בשם: "[השם שלך], את/ה בדרך."
- בערב: לסמן וי. זו ההוכחה הראשונה שהאמונה מתחילה לבנות.
חשוב לומר: אמונה משפיעה על הדרך שבה אנחנו פועלים ועל האופן שבו הגוף מגיב, אבל היא לא תחליף לטיפול רפואי, ומחלה איננה תוצאה של "חוסר אמונה".
הוויה היא לא מחשבה. היא דרך ללכת
לא ידעתי איך מקימים עיתון. ידעתי שהוא יקום. בין שני המשפטים האלה עברו אלפי פעולות קטנות, טעויות ותיקונים. ככה בוראים את עצמנו: לא בבת אחת, אלא בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך מה שאנחנו מאמינים בו.
ואולי זו השאלה ששווה לקחת לשבוע הקרוב: איזו אמונה שלנו עדיין מחכה לצעד הראשון שלה, ומה היה קורה אם היינו מתייחסים אליה כמו אל משהו שכבר קיים, ופשוט מתחילים ללכת?
________________________________________________________________________________________________________________
*חשוב לציין: המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.
איריס מושלי | אדריכלית נוכחות™
מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי", אותה אני מובילה כבר 32 שנה.
אני מסייעת לאנשי ונשות קריירה למנכ"ל את החיים שלך, באמצעות ניהול אנרגיה, תזונה פונקציונלית, שדרוג הרגלים ותודעה.
מחברת הספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך"
