שתי חברות יושבות יחד בבית קפה ומזמינות בדיוק את אותה ארוחה. שעה לאחר מכן, אחת מהן ממשיכה את היום באנרגיה שיא, בעוד השנייה מתחילה לחוות רגישות לגלוטן ולחלב, הבטן מתנפחת, העייפות משתלטת והיא שוב מוצאת את עצמה שואלת: "מה אכלתי שעשה לי את זה ולמה לה זה לא קורה?"
רגישות לגלוטן ולחלב: למה אותה ארוחה משפיעה שונה על כל אחת
אני מכירה את השאלה הזאת לא רק מהקליניקה.
אני מכירה אותה גם מהגוף שלי.
במשך שלוש שנים סבלתי מכתף קפואה ומכאבים קשים מאוד. היו תקופות שבהן נאלצתי לקחת מורפיום פעמיים ביום כדי להתמודד עם הכאב. כשהכאב הופך להיות חלק מהחיים שלך, את מתחילה להסתכל אחרת על הגוף. את כבר לא מחפשת רק איך להשתיק את הסימפטום את רוצה להבין מה עוד אפשר לשנות.
בשלב מסוים החלטתי לעשות שינוי משמעותי בתזונה שלי. בדקתי תופעות של רגישות לגלוטן והוצאתי מוצרי גלוטן, מוצרי חלב, סוכר וקפה. זו הייתה החלטה אישית שלי, לא ניסוי מדעי ולא הוכחה לכך שהמזונות האלה הם שגרמו לכתף הקפואה שלי.
אבל אני יכולה לומר דבר אחד בביטחון על החוויה האישית שלי: השינוי עשה לי טוב. מאוד. השינוי התזונתי והפחתת רגישות לגלוטן עשו הבדל משמעותי.
ועד היום אני בוחרת להחזיק בדרך הזאת.
אבל דווקא בגלל הסיפור שלי, חשוב לי לומר משהו שאולי נשמע מפתיע: אני לא חושבת שהמסקנה ממנו צריכה להיות שגם את חייבת להפסיק מחר גלוטן, חלב, סוכר וקפה.
המסקנה שלי היא אחרת.
כדאי ללמוד להקשיב למה שהגוף מספר ואז לבדוק, בצורה מסודרת, מה באמת מתאים לו.
מחסום המעי והסבילות התזונתית: איך הגוף מגיב לגלוטן ולחלב?
קל מאוד להפוך תזונה לרשימת איסורים.
בלי גלוטן.
בלי חלב.
בלי סוכר.
בלי קפה.
אבל אם מזון מסוים היה "רע" באופן מוחלט, היינו מצפות שכולנו נגיב אליו באותה צורה.
וזה פשוט לא מה שקורה.
יש נשים שאוכלות לחם ומוצרי חלב ללא תסמינים מיוחדים. אחרות מספרות שאחרי אותה ארוחה בדיוק הן מרגישות נפיחות, כאבי בטן, עייפות או אי־נוחות שנובע מרגישות לגלוטן.
וגם כאשר שתי נשים מגיבות לאותו מזון לא בהכרח אותה סיבה עומדת מאחורי התגובה.
לכן אחת השאלות החשובות בעיניי ברפואה הפונקציונאלית אינה רק:
"מה אכלת?" אלא: "באיזה מצב נמצאת המערכת שפוגשת את המזון הזה?"
כי לפעמים המזון הוא טריגר. אבל טריגר אינו בהכרח שורש הבעיה.
זו גם הסיבה שבגישה הפונקציונאלית למערכת העיכול לא מסתפקים רק ב־Remove הסרה של מזונות או גורמים בעייתיים אלא מסתכלים גם על עיכול, מיקרוביום, תיקון רקמת המעי ואיזון המערכת כולה.
מחסום המעי: לא קיר אלא מערכת סינון חכמה
דופן המעי איננה רק צינור שהמזון עובר דרכו. היא ממשק מורכב בין מה שנמצא בחלל מערכת העיכול לבין הגוף שלנו.
בין תאי האפיתל של המעי נמצאים מבנים המכונים צמתים הדוקים Tight Junctions. הם חלק ממערכת הבקרה הקובעת אילו חומרים יכולים לעבור דרך המחסום ובאיזו מידה.
אנחנו זקוקות לחדירות מסוימת. אחרת לא היינו מסוגלות לספוג רכיבי תזונה.
הבעיה אינה עצם החדירות אלא מצב שבו הבקרה על המחסום משתנה באופן שאינו תקין.
בשפה הפופולרית משתמשים לעיתים בביטוי "מעי דליף", אבל חשוב להבין שהביטוי הזה עלול ליצור תמונה פשטנית מדי של תהליך ביולוגי מורכב.
בעיניי, דימוי מדויק יותר הוא: מחסום המעי אינו קיר אטום. הוא קיר עם דלתות חכמות. הבריאות אינה בכך שכל הדלתות סגורות אלא בכך שהן יודעות מתי להיפתח ומתי להיסגר.
ומה באמת ידוע על גלוטן וזונולין?
אחד החוקרים המזוהים ביותר עם חקר חדירות המעי הוא פרופ' אלסיו פסאנו (Alessio Fasano).
חלק מעבודתו עסק בזונולין ובוויסות הצמתים ההדוקים במעי.
מחקרים ניסויים מצביעים על כך שגליאדין, אחד מחלבוני הגלוטן, עשוי להשפיע על מסלולים הקשורים לוויסות חדירות המעי, ובהם מסלול הזונולין.
אצל אנשים עם צליאק, הקשר בין גלוטן, תגובה חיסונית ופגיעה ברירית המעי מבוסס היטב.
מחקריהם של Drago ועמיתיו ושל Hollon ועמיתיו מצאו השפעה של חשיפה לגליאדין על חדירות ברקמות מעי שנחקרו בתנאי מעבדה, גם בקבוצות שאינן חולי צליאק.
אבל כאן בדיוק צריך לעצור.
ממצא ביולוגי בתאים או ברקמת מעי אינו אומר שכל אישה שאוכלת פרוסת לחם מפתחת "מעי דליף", והוא בוודאי אינו אומר שכל אחת צריכה להוציא גלוטן מהתפריט.
מנגנון אפשרי הוא לא אבחנה אישית. ועוד דבר חשוב: אולי זה בכלל לא הגלוטן
זו נקודה שקל מאוד לפספס. אישה אוכלת לחם, הבטן מתנפחת, והיא מסיקה:"אני רגישה לגלוטן." אבל חיטה מכילה יותר מגלוטן.
בין היתר היא מכילה פרוקטנים, פחמימות ממשפחת ה־FODMAPs, שעלולות לעבור תסיסה ולגרום אצל אנשים מסוימים לגזים, נפיחות ותסמיני עיכול.
לכן:
תגובה ללחם אינה כשלעצמה הוכחה לרגישות לגלוטן.
לפעמים אנחנו מאשימות את השחקן המפורסם ביותר על הבמה, בזמן שהגורם האמיתי נמצא מאחוריו.
וזה רלוונטי במיוחד כאשר קיימים מצבים נוספים של מערכת העיכול. בחומר המקצועי שלי על SIBO, למשל, מתוארים נפיחות, גזים ושינויים ביציאות, וכן מצבים שבהם סיבים ומזונות מסוימים עלולים להחמיר תסמינים.
צליאק אינו "רגישות לגלוטן"
כשמדברים על גלוטן, חשוב מאוד לא להכניס את כל המצבים לאותה קופסה.
צליאק היא מחלה אוטואימונית שבה חשיפה לגלוטן מפעילה תגובה חיסונית שעלולה לפגוע ברירית המעי.
אלרגיה לחיטה היא מצב אחר, בעל מנגנון שונה.
וישנם גם אנשים המדווחים על תסמינים בעקבות אכילת חיטה או גלוטן, לאחר שנשללו צליאק ואלרגיה לחיטה מצב הנידון תחת הכותרת רגישות לגלוטן שאינה צליאק (NCGS).
ויש כאן כלל חשוב במיוחד:
אם יש חשד לצליאק לא מפסיקים גלוטן לפני הבירור הרפואי.
בדיקות לצליאק מסתמכות על כך שהאדם צורך גלוטן. הפסקתו לפני הבדיקות עלולה להשפיע על התוצאות ולהקשות על האבחון.
ואם כבר הפסקת גלוטן ויש חשד לצליאק אל תחזירי כמויות גדולות של גלוטן באופן עצמאי רק לצורך בדיקה. כדאי להתייעץ עם רופא או גסטרואנטרולוג לגבי הדרך הנכונה לבצע את הבירור.
ומה לגבי חלב פרה?
כאן הבלבול אפילו גדול יותר.
כשאישה אומרת לי:
"חלב לא טוב לי"
השאלה הבאה שלי היא:
מה בחלב לא טוב לך?
כי "רגישות לחלב" אינה אבחנה אחת.
לפעמים זה בכלל הלקטוז
אחד המצבים השכיחים הוא אי־סבילות ללקטוז – הסוכר הטבעי הנמצא בחלב.
כדי לפרק לקטוז אנחנו זקוקות לאנזים לקטאז. כאשר הפעילות שלו אינה מספקת, חלק מהלקטוז אינו נספג במעי הדק, מגיע למעי הגס ועובר תסיסה על ידי חיידקים.
התוצאה יכולה להיות נפיחות, גזים, כאבי בטן ולעיתים שלשול.
וזו נקודה חשובה:
אי־סבילות ללקטוז אינה בהכרח "דלקת מחלב" ואינה אלרגיה לחלב.
לכן אישה שמרגישה רע אחרי כוס חלב עשויה לעיתים להסתדר אחרת עם מוצרים המכילים פחות לקטוז.
ולפעמים מדובר בחלבון החלב
קיימת גם אלרגיה לחלבון חלב, שהיא תגובה חיסונית ואינה זהה לאי־סבילות ללקטוז.
ולצד זה קיים הדיון על סוגי הבטא־קזאין בחלב.
לחלב פרה יכולים להיות וריאנטים שונים של בטא־קזאין, ובהם A1 ו־A2. במהלך העיכול של A1 עשויה להיווצר כמות גדולה יותר של הפפטיד BCM-7, ומכאן עלתה ההשערה שהוא עשוי להיות קשור אצל חלק מהאנשים לתסמיני עיכול.
יש מחקרים אנושיים שמצאו הבדלים מסוימים בתסמינים בין חלב המכיל A1 לבין A2.
אבל כאן היושרה המדעית חשובה יותר מכותרת טובה:
הראיות עדיין אינן חד־משמעיות.
כבר בחוות הדעת של EFSA מ־2009 לא נמצא בסיס מספיק לקשור BCM-7 למחלות כרוניות, וגם הספרות המאוחרת יותר אינה הופכת את A1/A2 להסבר לכל מי שאומרת "חלב עושה לי רע".
זה חלק מהפאזל.
לא הפאזל כולו.
וזה בדיוק ההבדל בין רשימה למבנה
כשאישה אומרת:
"חלב עושה לי רע"
אנחנו עדיין לא יודעות אם מדובר בלקטוז, בחלבון החלב, בסוג המוצר, בכמות שנאכלה, במרכיבים אחרים בארוחה או במערכת עיכול שנמצאת כרגע במצב שבו מזונות מסוימים מעוררים יותר תסמינים.
וכשאישה אומרת:
"לחם מנפח אותי"
אנחנו עדיין לא יודעות אם מדובר בצליאק, בחיטה, בגלוטן, בפרוקטנים או בכלל במצב אחר של מערכת העיכול.
לכן מבחינתי:
גלוטן וחלב אינם "רעל". הם יכולים להיות טריגרים אצל אישה מסוימת וזה משהו אחר לגמרי.
המטרה אינה בהכרח לחיות כל החיים בתוך רשימת אלימינציה שהולכת ומתארכת.
המטרה היא להבין את המערכת.
"אבל אכלתי את זה כל החיים. למה דווקא עכשיו?"
זו אחת השאלות שאני שומעת מנשים אחרי גיל חמישים.
והיא שאלה מצוינת.
הגוף של גיל חמישים אינו בדיוק הגוף של גיל שלושים.
סביב גיל המעבר מתרחשים שינויים הורמונליים משמעותיים, ובמקביל יכולים להשתנות גם הרכב המיקרוביום, השינה, הפעילות הגופנית, הרגלי האכילה ותנועתיות מערכת העיכול.
אסטרוגן מעורב בתהליכים ביולוגיים רבים, ויש מחקר מתפתח שבוחן גם את הקשרים בין הורמוני המין, המיקרוביום ותפקוד מחסום המעי. אבל עדיין מוקדם להסיק שרגישות חדשה למזון נגרמת ישירות מירידת אסטרוגן.
בחומר המקצועי שלי על גיל המעבר מודגשת העובדה שהתקופה כוללת ירידה ושינויים בהורמוני המין והשפעות מערכתיות רבות.
ולכן הייתי משנה מעט את השאלה.
במקום:
"מה התקלקל בי?"
לשאול:
"מה השתנה בתנאים שבהם הגוף שלי פועל ומה הוא צריך ממני עכשיו?"
זו שאלה הרבה יותר שימושית.
אז מה עושים בפועל – בלי למחוק חצי מהמטבח?
כאן הרפואה הפונקציונאלית יכולה להיות שימושית מאוד בתנאי שהופכים אותה מניחוש לתהליך מסודר.
קודם כול – לא מפספסים דגלים אדומים.
ירידה בלתי מוסברת במשקל, דם בצואה, אנמיה לא מוסברת, שלשול ממושך, הקאות חוזרות, כאב משמעותי או תסמינים חדשים ומתמשכים מצדיקים בירור רפואי.
ואם קיים חשד לצליאק – נבדקים לפני שמפסיקים גלוטן.
אחר כך – מפסיקים לשנות הכול בבת אחת.
אני יודעת מניסיוני האישי מה זה להחליט ש"עכשיו אני משנה הכול". במקרה שלי זה היה חלק מתהליך אישי שעשה לי טוב.
אבל אם המטרה היא לזהות איזה מזון גורם לתסמינים, הסרה של גלוטן, חלב, סוכר וקפה באותו יום יוצרת בעיה פשוטה:
אם תרגישי טוב יותר – לא תדעי מה עשה את ההבדל.
לכן, כאשר עושים אלימינציה לצורך בירור, נכון יותר לבחור משתנה מרכזי, להגדיר תקופה ולעקוב אחר תסמינים בצורה מסודרת.
מה קורה לבטן?
מה קורה ליציאות?
מה קורה לאנרגיה אחרי הארוחה?
האם יש נפיחות?
איך השינה?
והאם השינוי עקבי?
ואז מגיע השלב שאנשים נוטים לשכוח: ההחזרה.
אם אין סיבה רפואית להימנע מהמזון, מחזירים אותו באופן מתוכנן ובודקים האם אותו דפוס של תסמינים חוזר.
המטרה אינה להוכיח שהמזון "רע".
המטרה היא לראות האם קיימת תגובה עקבית שחוזרת על עצמה.
כאשר קיים חשד לאלרגיה, לצליאק או לתגובה משמעותית לא עושים ניסויי החזרה עצמאיים אלא פונים לאיש מקצוע מתאים.
ואם הורדתי גלוטן – ועדיין הבטן נפוחה?
אז קיבלנו מידע חשוב.
אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש עוד מזון להאשים – ולהסתכל על המערכת.
על העיכול והספיגה.
על תנועתיות המעי.
על המיקרוביום.
על מצבים כמו SIBO.
על תרופות.
על סטרס ושינה.
ועל האפשרות שהתגובה בכלל אינה למה שחשבנו.
גם בחומר המקצועי על בדיקות מערכת העיכול מופיעה הסתכלות רחבה על עיכול וספיגה, חדירות המעי, מיקרוביום ודיסביוזה, דלקת/חיסון ומערכת העצבים ולא רק על רשימת מזונות.
בעיניי, כאן נמצאת אחת המתנות הגדולות של החשיבה הפונקציונאלית:
לא לשאול רק מה להוציא אלא להבין מה דורש תשומת לב.
הנקודה שקל לפספס
אני לא רוצה שתסיימי לקרוא את הכתבה הזאת ותחשבי:
"אם איריס הפסיקה גלוטן, חלב, סוכר וקפה והרגישה טוב גם אני צריכה לעשות את זה."
זה בדיוק ההפך מהמסר שלי.
הסיפור שלי הוא הסיפור של הגוף שלי.
שלך יכול להיות שונה לחלוטין.
אני רוצה שתצאי מכאן עם שאלה טובה יותר:
מה הגוף שלי מנסה לספר לי כשהוא מגיב למזון הזה?
כי תגובה למזון היא מידע.
אבל מידע זקוק להקשר.
איך מערכת העיכול שלך מתפקדת?
איך את ישנה?
מה קורה בתקופות של מתח?
האם זו תגובה לגלוטן או אולי לפרוקטנים?
לחלב או ללקטוז?
האם קיימת מחלה שצריך קודם לשלול?
הרפואה הפונקציונאלית במיטבה לא אמורה להפוך את הצלחת לשדה מוקשים.
היא אמורה לעזור לנו לראות קשרים.
לא לפחד ממזון אלא להבין את הגוף שפוגש אותו.
כי הבריאות לא נמצאת ברשימת האיסורים הארוכה ביותר.
היא נמצאת ביכולת להבין את המבנה, להקשיב לתגובה, לבדוק אותה ולבחור מתוך ידע ולא מתוך פחד.
וזו, מבחינתי, המשמעות של:
המבנה, לא הרשימה.
________________________________________________________________________________________________________________
*חשוב לציין: המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.
איריס מושלי | אדריכלית נוכחות™
מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי", אותה אני מובילה כבר 32 שנה.
אני מסייעת לנשים לעצור שחיקה ולנהל את האנרגיה שלהם באמצעות תזונה פונקציונלית, תודעה והרגלים.
מחברת הספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך"
