האם הניצחונות או הכישלונות, הם אלו שמגדירות אתכם? וכיצד תוכלו לנתק אותם ממחשבות הזהות שלכם.
אני מתארת לעצמי שגם אתם, בתקופה מסוימת, ואולי אפילו באותו יום – רגע אחד הרגשתם על גג העולם ורגע אחר בתחתית של התחתית…
אני רוצה לספר לכם על אחד הרגעים האלו –
בתקופת הקורונה ישבתי במשרד שלי, שהיה כל כך שקט עד שיכולתי לשמוע את המחשבות שלי והן היו עצובות מאוד – הרגשתי בשפל המדרגה: "בית ונוי," המגזין שלי, הבייבי שלי, שהקמתי בשתי ידיי וטיפחתי בהמון תשוקה. מגזין שפרנס אותי ועובדים רבים במשך 28 שנה והיה גם המוצר העיקרי של החברה שהקמתי – גרם לי להפסדים.
ידעתי שתחום המגזינים המודפסים, לפחות בארץ, הפך למיושן. ומגזין בית ונוי היה חלק מאותו עולם הולך ונעלם, על אף התכנים העדכניים והמקצועיים בנישה שרק הלכה והתפתחה. על אף ההשפעה העצומה על עשרות אלפי אנשים, על אף ההפקה המעולה – פחות אנשים קראו את המגזין, ולכן החברות לא רצו לפרסם מודעות. בעידן הדיגיטלי הן הבינו שבאמצעות פרסום ממומן באינטרנט וברשתות חברתיות (שמן הסתם היה הרבה יותר זול מפרסום במגזין) הן יגיעו ליותר אנשים בקהל היעד שלהם.
ידעתי שאם אמשיך להתעקש ולהפיק את המגזין אגרום לעצמי ולחברה עוד ועוד נזקים כלכליים.
זו הרגשה איומה – המחשבה שהנס הזה, שיצרתי לפני כל כך הרבה שנים עומד להיגמר.
הרגשתי שאני עומדת על סף תהום רגשית.
הייתי צריכה לקבל החלטה קשה מאוד.
מצד אחד היה לי ברור שאנשים מעדיפים לצרוך ידע בדיגיטל מאשר בפרינט. מהצד האחר, עלתה המחשבה שאולי אני לא צריכה לוותר לחלוטין על העולם הישן, אלא לצמצם הוצאות. החלטתי לנסות להוריד את מספר הפעמים בשנה שהמגזין יצא לאור. גם ההחלטה הזו הייתה כואבת מאוד – משש פעמים בשנה ירדנו לארבע פעמיים בשנה ואז לפעמיים.
אך גם השינוי הזה לא הועיל.
בסופו של דבר קיבלתי את ההחלטה שאני לא מדפיסה יותר את המגזין את ההחלטות שהיו בקורונה.
הרגשתי בעיקר בושה. הקול שבראשי לחש לי שאנשים יגידו עליי שנכשלתי.
מי אני בלי המגזין?
במשך קרוב לשלושים שנה הזהות שלי הייתה קשורה בקשר הדוק להוצאת המגזין. ופתאום אני צריכה להמציא את עצמי מחדש.
ידעתי שאני רוצה להמשיך לקיים את החזון של החברה – להפיץ ידע מקצועי בתחום האדריכלות ועיצוב הפנים, אבל לא ידעתי איך אוכל לעשות זאת בלי מגזין מודפס?
למרות שהיו לי פלטפורמות מצליחות מאוד כמו הפקת כנסים בינלאומיים, סדנאות, פלטפורמות דיגיטל.
אך עדיין מגזין "בית ונוי" היה הבייבי שלי משם הכול התחיל.
הייתה לי תחושה חזקה שהוויתור על המגזין המודפס הוא סוג של וויתר על הזהות שיצרתי לעצמי כבעלים של מגזין מוביל בישראל בתחום העיצוב והאדריכלות.
הייתי משוכנעת שבסגירת המגזין אאבד את הזהות שלי. אני הייתי מגזין בית ונוי, ואף על פי שעד לאותו רגע הפקתי כ-300 כנסים מקומיים ובינלאומיים מצליחים מאוד – המחשבה היחידה שלי הייתה שבלי מגזין מודפס אין לי שום דבר.
לכתבת ההמשך על סגירת המגזין והתפתחות לכיוונים חדשים לחצו כאן
