משהו חזק בתוכי דחף אותי לעזוב את העבודה המוכרת והבטוחה ולצאת לדרך בלתי ידועה
בתחילת הקריירה שלי, עבדתי כתקציבאית במשרד פרסום גדול בשם "דחף". אחת מהקולגות שלי הייתה יעל שחר ז"ל, עורכת תוכן שגם עבדה במוסף שנקרא 'בית ונוי' שאז היה שייך לעיתון מקומי קטן בגליל המערבי. יעל חזרה ואמרה אמרה לי שאני חייבת, אבל חייבת, להכיר את המנהלת של העיתון. סקרנותי התעוררה – נפגשתי עם אותה מנהלת ונדלקתי. עולם העיתונות והמגזינים, על אתגריו הרבים, קסם לי כל כך עד שהחלטתי לעזוב את משרד הפרסום ולהפוך לאשת מכירות בעיתון מקומי, שבאותה תקופה כמעט אף אחד לא הכיר.
הזדמנות?
בהחלט הזדמנות.
יום שישי בערב, שנה לאחר שעבדתי כאשת מכירות במוסף "בית ונוי", הטלפון בביתי מצלצל.
על הקו הייתה בעלת העיתון. יש שיחה מפתיעה יותר ביום שישי בערב?
היא אמרה לי "החלטתי לסגור את העיתון." ולאחר מכן השתתקה.
"אל תעשי דבר, תני לי לחשוב על זה ולחזור אלייך..". ביקשתי ממנה, בלי להבין מה בדיוק אני מבקשת.
כמה דקות לאחר סיום השיחה הודעתי לדוד, בעלי לשעבר "אני לוקחת על עצמי את המגזין".
והשאר היסטוריה.
מעולם לא ערכתי וניהלתי עיתון, אבל הרגשתי שיש פה הזדמנות גדולה ואני לוקחת אותה לא משנה מה. יועץ עסקי בכיר שהתייעצתי עמו, אמר שלא כדאי לי, ממש לא כדאי לי, כי אני עומדת להפסיד המון כסף.
אבל אני ידעתי שזיהית את ההזדמנות.
אזרתי אומץ – ורכשתי את המגזין.
מזכירה לכם שמדובר בשנות ה-90. תחום העיצוב בארץ היה בחיתוליו, מי ידע אז מה זה פרקט או על ההבדלים בין אריחים לתוך הבית או מחוצה לו. מי ידע שיש כל כך הרבה סגנונות עיצוב…
למרות המודעות הנמוכה לתחום העיצוב שגבלה בחוסר עניין מצד הציבור הרחב, אני האמנתי בעצמי, וגם האמנתי שיש בתחום המון פוטנציאל. בזכות האמונות האלו לא נתתי לשום דבר להסית אותי מהדרך.
בשנה הראשונה, המגזין יצא לאור רק באזור הצפון, אך הקפדתי שהכתבות יהיו הכי גלובאליות שאפשר. בשנת 1994 כשביקרתי בתערוכת עיצוב באיטליה, הבנתי שהמגזין שלי חייב לצאת בפריסה ארצית. בארץ כבר היו מגזינים בתחום העיצוב הוותיקים מ"בית ונוי" לפחות ב– 10 שנים, אך העובדה הזו לא הרתיעה אותי.
חזרתי לארץ והודעתי למשפחה היקרה שלי שבקרוב המגזין יהיה ארצי… הם אמרו לי "בהצלחה, אך אנחנו ממשיכים לגור בשבי ציון."
ההחלטה שאני הופכת את המגזין ממקומי לארצי, הובילה לאתגרים מורכבים – ממציאת מפיץ חדש ועד שלל התנגדויות מאנשים בתחום. בכל חודש, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה – 4,000 ק"מ של התמדה ונחישות.
לא וויתרתי.
לאחר שנה של התעקשות מצאתי מפיץ וקפצתי לליגה של הגדולים.
כעבור עשר שנים, שבהן המגזין היה מצליח ורווחי – בשנת 2004 – עלה על דעתי שאין בארץ כנסים בינלאומיים מקצועיים לעיצוב ואדריכלות. חיפשתי את המקום המתאים ביותר לכנסים ברמה הכי גבוהה שיש, ומצאתי את מרכז האירועים והקונגרסים 'אבניו'. המקום היה אז בבנייה אבל אני כבר התחלתי להתכונן.
גם אז, היו מי שאמרו שהסיכון מטורף ושאני עלולה לפשוט את הרגל.
אבל אני רציתי ליצור מפגש בין ספקים ואנשי מקצוע, ולהעניק להם את התוכן הכי מקצועי שיש שיועבר על ידי מרצים מיומנים מהארץ ומחו"ל. קבעתי תאריך לכנס הראשון כאשר 'אבניו' עדיין היה בשלבי בנייה. בפעם הראשונה שאני מפיקה כנס שאדריכלים ומעצבי פנים צריכים לרכוש כרטיס כניסה עבורו, ויש סיכון ש'אבניו' לא יהיה מוכן בזמן.
זה היה הימור גדול בהחלט…
מדי כמה ימים נסעתי משבי ציון לאולם 'אבניו' שנמצא ליד שדה התעופה, כדי לוודא שהבנייה מתקדמת בקצב הנכון. היה ברור לכולם, אם 'אבניו' לא יהיה מוכן בזמן, הכנס לא יקרה! אחת העובדות שלי באותה תקופה, אמרה לי שאני מובילה את "בית ונוי" לפשיטת רגל.
לא נתתי לפחדים שלה להשפיע עליי.
הכנס היה מדהים והשאר כבר היסטוריה.
לבית ונוי יש רקורד של קרוב ל–400 כנסים בינלאומיים ומקומיים.
אם אני יכולה לסכם את השנים האלו במסר של ארבע מילים הייתי אומרת: "זיהוי הזדמנויות״ ו-"אמונה בעצמינו".
בחיים אנחנו נתקלים בהזדמנויות רבות, אבל לא תמיד אנחנו מסוגלים לזהות אותן או לפעול על פיהן.
אז איך מזהים את ההזדמנות?
ההזדמנות מרגישה כאילו אנחנו במקום הנכון, בזמן הנכון. כך הרגשתי כשנולד מגזין 'בית ונוי'. כך הרגשתי כשחשבתי על הפקת הכנסים.
ואחרי שזיהינו את ההזדמנות אנחנו חייבים את האמונה בעצמינו, שבאה לידי ביטוי בכך שאנחנו לא מוותרים, והכי חשוב לא מקשיבים לפחדים של אחרים.
״ההזדמנות״ לרכישת המגזין יצרה אצלי את האמונה שהחיים תמיד מקדמים אותנו לדברים טובים יותר. הבנתי גם עד כמה זה חשוב לצאת מאזור הנוחות כדי להגשים את אותה הזדמנות חמקמקה, ובאמצעותה לממש את הפוטנציאל שלנו.
הרבה רעיונות נפלאים לא יוצאים לפועל כי – אנחנו לא זזים!
אני גיליתי ש…
אני לא חייבת להיות בעלת ניסיון או עם הרבה ידע מקדים כדי להצליח, אבל כן הייתי חייבת להבין את התמונה הגדולה, להתחבר לשליחות, להאמין בעצמי.
וכן! בכל יוזמה שתבחרו להגשים אתם תצטרכו: לשאול שאלות, לחקור את התחום ולהכין תוכנית פעולה כללית…
ואז להתחיל לזוז ולעשות את זה מתוך: סקרנות, למידה ותשוקה אשר יובילו ליצירת החיבורים הנכונים, שיקדמו אתכם בעוד צעד אחד.
פתגם עתיק מהוואי אומר "הדרך חכמה יותר מההולך בה."
תצטרכו לסמוך ולהאמין בעצמכם ופשוט לצאת לדרך.
גם אם הרעיון לא מבושל עד הסוף, אתם צריכים להתחיל לזוז.
אז פשוט תזוזו על החיים… ואל תשאירו את האמונה מאחור.
