בימים אלו אנחנו עוברים תקופה כמעט בלתי אפשרית של נדנדה בין שמחה על שחרור החטופות מצד אחד ודאגה לשלום אלו שנשארו מאחור. המטוטלת הזו נוספת על הדאגות שהחיים השגרתיים מזמנים לנו – פרנסה, בריאות, שלום הילדים וכדומה… ויש גם רגעים שבהם העצבות משתלטת, הלב מרגיש כבד והמחשבות נעות בלופ בלתי פוסק של שליליות.
מניסיוני, פעמים רבות, הדרך הטובה ביותר להכניס אור ללב היא לצאת מגבולות ה"אני" ולסייע למישהו אחר. פעולה אחת פשוטה של נתינה יכולה לשנות את מסלול המחשבות שלנו – ולא רק אני מאמינה בכך… מתוך "שתי הנפשות" לפי ספר ה"תניא", אפשר ללמוד כיצד אמונה עמוקה ש"כל מה שקורה הוא לטובתנו העליונה" ממנפת אותנו למציאות חדשה של שמחה ועשייה.
בספר ה"תניא" מוסבר כי בכל אדם קיימות שתי נפשות:
- הנפש הבהמית – מייצגת את ההיבטים הגשמיים והאגואיסטיים שבנו: הרצון לקבל, הדחפים האישיים, ולעיתים גם רגשות שליליים כמו כעס ותסכול.
- הנפש האלוקית – החלק הרוחני והערכי שבאדם שדוחף אותו לעשות טוב, להאיר ולעזור לאחרים, ולהתחבר לאמונה ולערכים נעלים.
כשאנחנו עצובים או מודאגים, קל מאוד "לשקוע" בנפש הבהמית – זו שמתמקדת בכאב ובמחסור. לעומת זאת, כשאנו בוחרים לפעול ולעזור למישהו אחר, אנחנו מזמינים את הנפש האלוקית להתגלות, ועוברים מתודעת "למה זה קורה לי?" לתודעת "איך אני יכול להטיב עם הסביבה?"
שהייה מודעת בעצב – למה זה חשוב?
למרות שזה כואב ובהחלט לא נעים – חשוב לזכור שלא תמיד צריך לברוח מהעצב. לעיתים, הרגש הזה מציף נקודות הדורשות התבוננות, הערכה עצמית או שינוי כיוון בחיים. שהייה מודעת ברגעי העצב מאפשרת לנו לבחון את עצמנו, לזהות את שורש הקושי ולהיפתח לרעיונות חדשים.
עם זאת, קיים גבול בין שהייה מודעת בפרק זמן סביר, לבין שקיעה ממושכת שעלולה להוביל לייאוש. בנקודה שבה אנחנו מרגישים שהעצב "השתלט", כדאי לחפש פעילות או מעשה שיוציאו אותנו מהמעגל הסגור – וכן, פעולה של נתינה לאחר יכולה לחולל את המפנה המיוחל.
דוגמה אישית: שיפוץ 31 דירות לחיילים בודדים בעמותת "ילדים בסיכוי"
לפני כ-6 שנים, ניצבתי בצומת דרכים בין השקעה בעסק הוותיק שלי "בית ונוי" לבין התמקדות בסטארט־אפ חדש בשם "הום פלן". תחושת הבלבול לא נתנה לי מנוח. בעודי מהססת ומתלבטת – ללא החלטה לכאן או לכאן, נזכרתי בכתבה שקראתי על עמותת "ילדים בסיכוי" ובהחלטה רגעית החלטתי להתקשר ולבדוק האם וכיצד אני יכולה לעזור.
מנכ"ל העמותה סיפר לי שהם מפעילים31 דירות עבור186 חיילים וחיילות בודדים, ושאותן דירות חייבות שיפוץ ועיצוב מחדש. מיד קפצתי על ההזדמנות, גייסתי 31 מעצבות וכ-250 שותפים נפלאים שתרמו מזמנם ומוצריהם, ויחד יצרנו פרויקט בשם "לעצב מכל הלב". במהירות שיא אותן דירות הפכו להיות בתים חמים ונעימים עבור החיילים.
היוזמה הזו לא רק סייעה לצעירים שבאמת היו זקוקים לכך, אלא גם פתחה אצלי מעין ערוץ חדש של מוטיבציה ושמחה פנימית. בזכות אותה עשייה המבוססת על נתינה, מצאתי מחדש את הביטחון שלי ויכולתי לחזור ולטפל בשאלות העסקיות ממקום נקי וחיובי יותר.
כאשר קשה – להושיט יד
גם בתקופות מאתגרות כמו משבר הקורונה, כאשר לא יכולתי להפיק יותר כנסים, שהיו אז מקור ההכנסה המרכזי שלי והעתיד נראה חסר ודאות – בחרתי להפנות את תשומת הלב החוצה. הענקתי ייעוץ עסקי קבוע ל־8 עסקים שנקלעו לתקופה קשה. הצעד הזה שמר אותי בתנועה חיובית ואפשר לי להתמלא במשמעות, במקום להישאב לעצב ולאי הוודאות.
ברגע שאנו עוזרים למישהו אחר, אנו משנים את ההסתכלות על הבעיה שלנו. העיסוק בעצמנו מתחלף בנתינה, שמושכת לתוכה אנרגיה של התחדשות ושמחה.
האמונה שהכול קורה לטובתנו העליונה
המעבר מעצב לשמחה דרך נתינה מושתת גם על רעיון רוחני עמוק: "כל מה שקורה לנו – קורה לטובתנו העליונה."
- שחרור הלב: הידיעה שמתרחש תהליך רחב יותר שהוא מעבר להבנתנו, מאפשרת לנו להשתחרר מהאחיזה בתסכול.
- הנפש האלוקית נכנסת לתמונה: האגו נסוג, ואנו מתחברים להבנה שיש כוח גדול מאיתנו – שום דבר לא מתרחש במקרה.
- מחשבה יוצרת עשייה: הבנת הערך של כל חוויה דוחפת אותנו לחפש כיצד לתת מעצמנו לעולם – ואז, באופן טבעי, אנו מתמלאים בחיוניות ובשמחה חדשה.
להפוך את העצב לטריגר לעשייה
העצב אינו אויב – לעיתים הוא פשוט סימן לכך שהגיע הזמן לעצור, להתבונן פנימה ולהבין את מצבנו. אולם ברגע שמבחינים שהשהייה בעצב מתארכת ומושכת אותנו מטה, אפשר להשתמש בו כקריאה לפעולה:
- להושיט יד לזולת: אפילו מעשה קטן של תרומה, התנדבות או הקשבה אמיתית למישהו אחר יכול לחולל שינוי גדול.
- לבחור להאמין: לזכור שכל צעד, גם אם נראה סמלי, מתחבר לפסיפס גדול יותר של השגחה וטוב.
- לצמוח מתוכו: להפוך את הכאב והמחשבות השליליות למנוע ליצירת שינוי – בין אם בפרויקט עסקי, חיבור עם אנשים חדשים או שינוי משמעותי בחיים.
העצב יכול להיתפס כ"ענן" שמכביד על הלב, אך דווקא הוא עשוי להצמיח בנו רצון עמוק לשינוי. לפי תורת ה"תניא", המעבר מהנפש הבהמית אל הנפש האלוקית מתרחש כשאנו נוטשים את ההתכנסות העצמית, פותחים את הלב למען הזולת, ובוטחים בכך שכל מה שקורה – מכוון לטובתנו העליונה.
הצעד הקטן של נתינה הופך לצעד ענק בשינוי הפנימי: יחד עם תחושת הסיפוק והמשמעות, האור שב ללב ומפיץ אדוות של טוב סביבנו. כך, במקום לשקוע בייאוש, אפשר לגלות שהעצבות הייתה למעשה קרש קפיצה למקום גבוה יותר. ובדיוק שם, בעשייה למען האחר, נמצא המפתח להחזרת השמחה לחיינו ולהמשך התנועה, או כפי שאני קוראת לזה: "לזוז על החיים".
