המלכודת של ה'טייס האוטומטי': למה המוח שלנו מתעצל לבחור?
אני רוצה לפתוח בשאלה אחת. שאלה פשוטה, אבל לא קלה.
מי מחליט על החיים שלכם?
לא מי אמור להחליט. לא מי היה רוצה להחליט. אלא מי באמת מחליט – ביום-יום. אתם? או שרשימת המטלות, הציפיות והעומסים פשוט מנהלת אתכם?
תהליך קבלת החלטות הוא המנוע שמעצב את המציאות שלנו, אך האם עצרתם פעם לבדוק מי באמת לוחץ על הדוושה? רובנו משוכנעים שאנחנו מנהלים את חיינו בשיקול דעת, אבל בפועל, רוב מה שאנחנו עושים מתבצע על 'טייס אוטומטי' שמופעל על ידי הרגלים, פחדים וציפיות של הסביבה. במאמר הזה נצלול אל המנגנונים שמנהלים אתכם מבלי שתדעו, ונלמד איך להחזיר את המושכות לידיים שלכם
הפסיכולוגיה שמאחורי קבלת החלטות: למה המוח שלנו בוחר בקיצורי דרך?
רוב האנשים שאני פוגשת לא מרגישים תקועים. להפך. הם כל הזמן בתנועה – עובדים, עושים, מתקדמים, מתפקדים. אבל כשעוצרים רגע ומקשיבים באמת, משהו בפנים לא זז.
לא בגלל חוסר יכולת. לא בגלל חוסר כישרון. ולא בגלל חוסר רצון. אלא בגלל דבר אחד מאוד פשוט, ומאוד כואב: איבדנו קשר עם הכיוון.
אנחנו חיים בעולם שמקדש תנועה. עשייה. הספק. יומנים מלאים. אם אתם עסוקים – סימן שאתם משמעותיים. אם אתם רצים – סימן שאתם מתקדמים. אם אין לכם זמן – סימן שאתם חשובים. אבל כמעט אף אחד לא שואל את השאלה היותר עמוקה:
לאן כל התנועה הזו הולכת?
כי אפשר לזוז כל היום – ועדיין להישאר באותו מקום פנימי.
השבר השקט
וכאן נולד שבר. לא שבר דרמטי. שבר שקט.
אף אחד לא קם בבוקר ואומר לעצמו: "היום אני מוותר על עצמי." זה לא קורה ככה. זה קורה לאט. עוד ויתור קטן. עוד דחייה. עוד "אחר כך". עוד כן אחד – כשבפנים הרגשנו לא.
וככה, בלי לשים לב, אנחנו ממשיכים לזוז – אבל מפסיקים לשאול אם זו תזוזה שלנו.
חשוב לי לומר כאן משהו מאוד ברור: זה לא קורה לאנשים חלשים. זה קורה לאנשים אחראיים. רציניים. כאלה שמחזיקים הרבה – עבודה, משפחה, אנשים, מערכות. אנשים שיודעים לקחת אחריות. אבל לפעמים הם שוכחים לשאול: איפה אני בתוך כל זה?
וכשאין את השאלה הזו – אין בחירה. וכשאין בחירה – אין חיים. יש תפקוד.
מה שהגוף לימד אותי
רציתי לשתף אתכם במשהו אישי.
הייתה תקופה בחיים שלי שבה הכתפיים שלי פשוט קפאו. פרוזן שולדר. שלוש שנים. כאב יומיומי, ברמה שנזקקתי למשככי כאבים חזקים רק כדי להמשיך לתפקד.
אבל היום אני יודעת להגיד: זה לא היה "רק" עניין פיזי. זה היה גוף שרץ באוטומט בלי להיות מסונכרן עם התודעה. המשכתי לעשות, להחזיק, להספיק – אבל בפנים לא הייתי מחוברת לכיוון שלי. והגוף עצר במקומי.
הרבה שנים חשבתי, כמו כולם, שאם אני רק אעשה יותר, אשתפר, אלמד, אתייעל – הכול יסתדר. אבל אז הבנתי משהו אחר לגמרי:
תזוזה חיצונית בלי תודעה – שוחקת אנרגיה. תודעה בלי תזוזה – משתקת.
החיים לא צריכים רק מודעות. והם לא צריכים רק עשייה. הם צריכים חיבור. וכשאין את החיבור הזה – האנרגיה נעלמת. לא ביום אחד. בהדרגה.
על אנרגיה – בואו נדייק
הרבה מדברים היום על ניהול אנרגיה, וזה חשוב. אבל אני רוצה לדייק:
אנרגיה היא לא הבעיה. אנרגיה היא התוצאה.
כשאדם חי חיים שיש בהם כיוון – האנרגיה חוזרת. כשאדם חי חיים שהוא לא מחובר אליהם – שום טכניקה לא תחזיק לאורך זמן. אפשר לנוח, אפשר לקחת חופש, אפשר לשנות תפריט – אבל אם אין תזוזה פנימית, העייפות חוזרת.
ההבדל הוא לא בין עייפות פיזית לבין מנוחה. הוא בין חיים שאתם מסונכרנים איתם לבין חיים שאתם פשוט מגיבים אליהם.
בין תגובה לבחירה: המרחב שבו החיים שלכם משתנים
בואו נסתכל על זה בצורה ברורה. יש שני מצבי הפעלה:
מצב הישרדות – אנחנו פועלים מתוך כורח. "צריך" ללכת לעבודה, "צריך" לרצות את כולם. אנחנו מגיבים. מישהו אמר משהו – התפרצנו. נתקענו בפקק – התעצבנו. החיים "קורים" לנו. זה שוחק, כי אנחנו עושים דברים שאנחנו לא מאמינים בהם, ו"חיכוך פנימי" כזה מרוקן.
מצב ריבונות – אנחנו מחזירים לעצמנו את ה"למה". לא עושים כי צריך, אלא כי בחרנו שזה משרת את הכיוון הגדול שלנו. עוצרים לפני שמגיבים. מקשיבים פנימה. וכשאנחנו מסונכרנים עם עצמנו – אנחנו לא רק מוציאים אנרגיה, אנחנו מקבלים אותה בחזרה.
האמת היא שאי-אפשר להיות בריבונות 100% מהזמן. אנחנו בני אדם. אבל הצעד הראשון הוא פשוט לזהות מתי עברנו לאוטומט. ברגע שזיהיתם שאתם בהישרדות – כבר עשיתם חצי דרך חזרה.
בין גירוי לתגובה: הסוד לקבלת החלטות שלא מונעת מפחד
מכאן נולדה אצלי ההבנה שממנה צמחה הדרך שאני קוראת לה: "לזוז על החיים".
לא לזוז יותר מהר. לא לזוז יותר חזק. לא לזוז בשביל להרשים. אלא לזוז נכון. ולפעמים, לזוז נכון זה בכלל לעצור.
לא כדי לברוח. אלא כדי להקשיב.
כי יש רגע בחיים – ואולי חלקכם נמצאים בו עכשיו – שבו אתם כל הזמן זזים, אבל משהו לא מתיישב. לא רע. לא אסון. פשוט לא מדויק. וזה רגע עדין מאוד. כי אם לא מקשיבים לו – הוא הופך לשחיקה. ואם כן מקשיבים לו – הוא יכול להפוך לתזוזה.
קבלת החלטות היא לא אירוע חד-פעמי, אלא שריר שצריך לאמן. ככל שתקחו אחריות גדולה יותר על הבחירות שלכם, כך תרגישו חופשיים יותר.
קבלת החלטות מודעת היא המפתח לשמירה על האנרגיה שלכם. כשחיים על 'אוטומט', השחיקה המנטלית מובילה פעמים רבות לתחושת עייפות כרונית וצורך בטיפול בשורש הבעיה. קחו את המושכות לידיים ותחזירו לעצמכם את החיוניות
3 צעדים פרקטיים לשינוי דפוסי חשיבה כבר מהיום
כדי שהתזוזה לא תישאר רק רעיון, הנה שלושה כלים עדינים שאפשר להתחיל בהם היום:
- דקת עצירה כשלא נוח – אנחנו בורחים. עוד מסך. עוד עשייה. אבל תזוזה אמיתית מתחילה בעצירה. נשימה אחת, ושאלה אחת: איפה בחיים שלי אני על אוטומט?
- הקשבה לגוף הגוף לא משקר. הוא מדבר בתחושות – התכווצות או התרחבות. לא צריך להיות בטוחים, רק קשובים. שאלה אחת: האם התנועה הזו מכווצת אותי או מרחיבה אותי?
- מילימטר אחד לא שינוי גדול. לא מהפכה. מילימטר של כנות. מילימטר של גבול. מילימטר אחד במקום הנכון – זה מספיק.
ההזמנה
וכאן חשוב לי לומר משהו מאוד ברור: אף אחד לא גנב לנו את החיים. אף אחד לא לקח אותם בכוח. אנחנו מסרנו אותם. לאט. בשקט. מתוך הרגל.
והרגע שבו אנחנו מבינים את זה הוא רגע של כוח – לא של אשמה. כי אם מסרנו – אנחנו גם יכולים לקחת חזרה. לא הכול. לא בבת אחת. אבל בחירה אחת – כן.
"לזוז על החיים" זו לא סיסמה. זו תזכורת. תזכורת לכך שהחיים לא נפתחים כשמסיימים רשימות. הם נפתחים כשאנחנו חוזרים להיות שותפים בהם. כשאנחנו שואלים: מה נכון לי עכשיו? לא בעוד שנה. לא כשיהיה שקט. עכשיו.
החיים לא נתקעים ביום אחד. והם גם לא נפתחים ביום אחד.
הם נפתחים ברגע שבו אדם מפסיק לזוז רק כי צריך, ומתחיל לזוז כי זה שלו.
וזו תזוזה שלא רואים מיד – אבל מרגישים אותה עמוק.
זו ההזמנה שלי אליכם היום: לא שינוי גדול. רק תזוזה אחת אמיתית. וזה מספיק כדי להתחיל לזוז על החיים.
________________________________________________________________________________________________________________
חשוב לציין: המידע המובא בכתבה זו הינו לצרכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי, רפואי או תזונתי.
איריס מושלי, יזמית, מייסדת ומנכ"לית קבוצת "בית ונוי" מזה 32 שנה.
מלווה מנהלים ונשים בעלות עסקים בתהליכי שינוי אישיים ועסקיים, מרצה ומנחת סדנאות לניהול אנרגיה ושינוי הרגלים.
סופרת, מחברת הספר "לזוז על החיים – להתחבר לכוח הפנימי שלך", ויועצת תזונה לאיכות חיים על פי עקרונות הרפואה הפונקציונלית.
כותבת הבלוג "לזוז על החיים" ומפתחת המתודולוגיה "לזוז על החיים" – גישה המשלבת תזונה פונקציונלית, עבודת תודעה וניהול אנרגיה, המאפשרת תהליכי שינוי עמוקים ותומכת גם בפיתוח האישי והעסקי.
